לאחר לידת בתי, ציפיתי לשינויים – מי לא? אבל גם כשהתרגלתי לקצב החיים החדש עם תינוקת, ספוגה בשמחה העצומה של להיות אמא טרייה, משהו בתוכי לא הרגיש כשורה.
ירדתי במשקל במהלך ההיריון. לא מעט – מספיק כדי להדליק אצלי נורות אזהרה בראש. למרות שאכלתי טוב ושמרתי על פעילות גופנית סבירה, יצאתי מבית החולים שמונה קילוגרמים קלה יותר ממשקלי לפני ההיריון. בכל פעם שהעלתי את הנושא, רופאים ואחיות זלזלו בכך.
"התינוק גדל בסדר," הם אמרו. "את תחזרי לעצמך." אבל אני לא חזרתי לעצמי. שקעתי. אובחנתי עם אנמיה ונאמר לי שזה נורמלי לאמהות טריות. יעצו לי לקחת תוספי ברזל ולנוח כשארד. אז עשיתי – או לפחות, ניסיתי.
במשך כמעט שנה, נשארתי בבית לגדל את בתי. לא מיהרנו, אבל מכיוון שלא עבדתי ותמיד חלמנו על ילדים קרובים בגילם, הרגיש שזה הזמן הנכון לנסות להביא תינוק נוסף. דמיינתי את בתי הקטנה עם אח או אחות, והמחשבה מילאה אותי בשמחה.
אבל עכשיו, במבט לאחור, אני רואה איך שתי הפסקאות האלה בכלל לא מתאימות זו לצד זו. מתוך מה שאני יודעת עכשיו, זה ברור: הייתי במצב נורא. ובכל זאת, חשבתי שזה רעיון טוב ליצור יצור קטנטן נוסף, גוזל זמן, דורש אנרגיה, ויונק – לפני שהחזרתי את עצמי למצב נורמלי.
האמת העמוקה יותר היא שהתמודדתי עם קשיים במשך שנים לפני כן. עוד לפני ההיריון, השקעתי כל כך הרבה זמן ואנרגיה בניסיון לתקן את בריאותי. הלכתי לאינספור רופאים, תמיד בחיפוש אחר תשובות. אבל שוב ושוב, קיבלתי את אותם מבטים – אלה שאמרו, "מה את רוצה שאעשה?" ההצעה הבאה שלהם תמיד הייתה זהה: "אולי את פשוט צריכה להירגע." תמיד היה גוון של בושה ברגעים האלה.
בסופו של דבר, נכנעתי ואמרתי לעצמי: "הם בטח צודקים. אולי אני פשוט מחפשת תשומת לב." אז למדתי לחיות עם הגוף הפחות ממושלם שלי – עייף, מדוכא, מותש. אמרתי לעצמי שפשוט עברתי יותר מדי דברים קשים בחיים. הפסקתי לבקש עזרה. הפסקתי לחפש את שורשי הבעיה. התמקדתי בניהול התסמינים כמיטב יכולתי.
ובמצב נפשי זה, החלטתי שהגיע הזמן להביא תינוק חדש לעולם ופשוט להמשיך לשרוד.